משרד עורכי דין ומגשרים

יום שלישי, 30 בנובמבר 2010

דעותיו של יהונתן קלינגר נדחות על ידי בית המשפט

בית המשפט יגביל את חופש הביטוי רק לאור פגיעה חמורה באינטרס הציבורי.
מה משמעות דחיית טענותיו של יהונתן קלינגר והאיסור על חברו ערן ורד להמשיך להטריד את קציני בית המשפט ובני משפחותיהם.
ניתוח לאור מתן צו למניעת הטרדה מאיימת בפסק הדין ה"ט 30520-09-10 עו"ד לאה דורפמן ואח' נגד ערן ורד

לאחר שניתחנו את פס"ד בתיק עו"ד לאה דורפמן נגד ערן ורד בו דחה בית המשפט את עמדתו של יהונתן קלינגר ואסר על ערן ורד להטריד את קציני בית המשפט והצוות המנהלי, ניסנו להבין את המשמעויות של הצו לגבי התנהגותם של המשיבים.

חופש הביטוי משתרע על כל צורות הביטוי; הוא כולל בחובו ביטוי של דעות מקובלות ודעות חריגות; הוא משתרע על דעות שאוהבים לשמוע ועל דעות מרגיזות וסוטות. חופש הביטוי הוא החופש להביע דעת – כדברי השופט ברנן – "ללא מעצורים, ללא איסתניסטיות ופתוח לרווחה" "בפרשת New York Times v. Sullivan, 376 U.S. 254 (1964)).

למרות העדר גבולות חופש הביטוי, במקרים חריגים, גם הלגיטימיות שנותן חופש הביטוי לשקר ולאמירת דברים שאינם אמת כאמור בבג"ץ 399/85 כהנא נ' הוועד המנהל של רשות השידור, פ"ד מא(3) 255, 272), לא מאפשר התנהגויות לא חברתיות שמגיעות לכדי פגיעה רצינית וחמורה באינטרס הציבורי.
בפס"ד ה"ט 30520-09-10 עו"ד לאה דורפמן ואח' נגד ערן ורד, הטילה כבוד השופטת רונית אלט פינצ'וק, צו למניעת הטרדה מאיימת נגד ערן ורד, שחלק מדרכי התבטאויותיו פסולות על פי ההחלטה, 'אינן ראויות' ואף בוגדות בחופש הביטוי.

באותו הדיון, דחה בית המשפט את טענותיו של עו"ד יהונתן קלינגר וקבע שיש לתת צו נגד מרשו, שיאסור עליו לבצע חלק מפעולותיו, אותן נאסר עליו להמשיך לבצע.
בדיון המשותף בערעורים הפליליים בש"פ  5934/05 ובש"פ  6238/05 (מדינת ישראל נ' שי מלכה) הסביר כבוד הנשיא, השופט אהרון ברק, כי:

"לא כל ביטוי הנופל לגדר היקפו של חופש הביטוי זוכה להגנתה של המדינה. ענין לנו באיזון (אופקי או אנכי) בין ערכים ואינטרסים מתנגשים. במסגרת איזון זה ניתן למשל להגביל את חופש הביטוי אם הפגיעה של הביטוי באינטרס הציבורי היא קשה, רצינית וחמורה, וקיימת הסתברות קרובה לוודאות כי מתן חופש לביטוי יביא לאותה פגיעה בכלל או בפרט."
הנשיא דאז, כבוד השופט אהרון ברק הדגיש בפסק דינו, שרק במקרי קיצון חריגים, בהם קיימת הסתברות קרובה לוודאות שהניצול לרעה של חופש הביטוי יפגע באינטרס הציבורי, יוגבל חופש הביטוי בצו שיפוטי.

הטלת האיסורים על ידי בית המשפט, נגד דעותיו של יהונתן קלינגר לימדו, כי אפילו בחופש שהנו ללא גבולות יש כאלו המוצאים את הדרך לנצלו לרעה ולבגוד במטרתו האמיתית של חופש הביטוי מנצלים לרעה את יסודות הדמוקרטיה, בכדי לפגוע באינטרס הציבורי ולמעשה במהות הדמוקרטיה עצמה.

נזכיר שהערך העליון ממנו צמח חופש הביטוי הוא: "החופש של היחיד להגשים את עצמו; חופש הביטוי הוא החופש של היחיד (ראו: בג"ץ 399/85 כהנא נ' הוועד המנהל של רשות השידור, פ"ד מא(3) 255, 272)."

בית המשפט באותו עניין עוד הסביר בקביעותיו על גבולות חופש הביטוי, כי: "חופש הביטוי וההפגנה ניתן בישראל לכל. הוא מהווה את "ציפור נפשה" של הדמוקרטיה (הנשיא ש' אגרנט בע"פ 255/68 מדינת ישראל נ' בן משה, פ"ד כב(2) 427, 435). יש לה "מקום של כבוד בהיכל זכויות היסוד של האדם" (בג"ץ 153/83 לוי נ' מפקד המחוז הדרומי של משטרת ישראל, פ"ד לח(2) 393, 398)"

הכותב הנו עורך דין ממשרד נועם קוריס ושות, עורכי דין
האמור אינו מהווה יעוץ משפטי

חופש הביטוי- בית המשפט דוחה את טענותיהם של יהונתן קלינגר וחברו

הטרדה מאיימת אינה התגלמות לגיטימית של חופש הביטוי: בית המשפט דוחה את טענותיהם של יהונתן קלינגר וחברו 


מהי אם כן משמעות הגבלת חופש הביטוי על ידי בית המשפט, מהי משמעות הפגיעה החמורה באינטרס הציבורי המביא את בית המשפט לתת צו המגביל את חופש הביטוי.

ניתוח לאור מתן צו למניעת הטרדה מאיימת בפסק הדין ה"ט 30520-09-10 עו"ד לאה דורפמן ואח' נגד המטרידן

לאחר שניתחנו את פס"ד בתיק עו"ד לאה דורפמן נגד המטרידן בו דחה בית המשפט את עמדתו של יהונתן קלינגר ואסר על חברו להטריד את קציני בית המשפט והצוות המנהלי, לאחר שתירוציהם שיש לאפשר הטרדות לאור חופש הביטוי, לא התקבלו.

חופש הביטוי משתרע על כל צורות הביטוי; הוא כולל בחובו ביטוי של דעות מקובלות ודעות חריגות; הוא משתרע על דעות שאוהבים לשמוע ועל דעות מרגיזות וסוטות. חופש הביטוי הוא החופש להביע דעת – כדברי השופט ברנן – "ללא מעצורים, ללא איסתניסטיות ופתוח לרווחה" "בפרשת New York Times v. Sullivan, 376 U.S. 254 (1964)).

למרות העדר גבולות חופש הביטוי, במקרים חריגים, גם הלגיטימיות שנותן חופש הביטוי לשקר ולאמירת דברים שאינם אמת כאמור בבג"ץ 399/85 כהנא נ' הוועד המנהל של רשות השידור, פ"ד מא(3) 255, 272), לא מאפשר התנהגויות לא חברתיות שמגיעות לכדי פגיעה רצינית וחמורה באינטרס הציבורי.
בפס"ד ה"ט 30520-09-10 עו"ד לאה דורפמן ואח' נגד המטרידן, הטילה כבוד השופטת רונית אלט פינצ'וק, צו למניעת הטרדה מאיימת נגד המטרידן, שחלק מדרכי התבטאויותיו פסולות על פי ההחלטה, 'אינן ראויות' ואף בוגדות בחופש הביטוי.

באותו הדיון, דחה בית המשפט את טענותיו של עו"ד יהונתן קלינגר וקבע שיש לתת צו נגד מרשו, שיאסור עליו לבצע חלק מפעולותיו, אותן נאסר עליו להמשיך לבצע.

בדיון המשותף בערעורים הפליליים בש"פ  5934/05 ובש"פ  6238/05 (מדינת ישראל נ' שי מלכה) הסביר כבוד הנשיא, השופט אהרון ברק, כי:

"לא כל ביטוי הנופל לגדר היקפו של חופש הביטוי זוכה להגנתה של המדינה. ענין לנו באיזון (אופקי או אנכי) בין ערכים ואינטרסים מתנגשים. במסגרת איזון זה ניתן למשל להגביל את חופש הביטוי אם הפגיעה של הביטוי באינטרס הציבורי היא קשה, רצינית וחמורה, וקיימת הסתברות קרובה לוודאות כי מתן חופש לביטוי יביא לאותה פגיעה בכלל או בפרט."

הנשיא דאז, כבוד השופט אהרון ברק הדגיש בפסק דינו, שרק במקרי קיצון חריגים, בהם קיימת הסתברות קרובה לוודאות שהניצול לרעה של חופש הביטוי יפגע באינטרס הציבורי, יוגבל חופש הביטוי בצו שיפוטי.

הטלת האיסורים על ידי בית המשפט, נגד דעותיו של יהונתן קלינגר וחברו המטרידן לימדו, כי אפילו בחופש שהנו ללא גבולות יש כאלו המוצאים את הדרך לנצלו לרעה ולבגוד במטרתו האמיתית של חופש הביטוי.

נזכיר שהערך העליון ממנו צמח חופש הביטוי הוא: "החופש של היחיד להגשים את עצמו; חופש הביטוי הוא החופש של היחיד (ראו: בג"ץ 399/85 כהנא נ' הוועד המנהל של רשות השידור, פ"ד מא(3) 255, 272)."

בית המשפט באותו עניין עוד הסביר בקביעותיו על גבולות חופש הביטוי, כי: "חופש הביטוי וההפגנה ניתן בישראל לכל. הוא מהווה את "ציפור נפשה" של הדמוקרטיה (הנשיא ש' אגרנט בע"פ 255/68 מדינת ישראל נ' בן משה, פ"ד כב(2) 427, 435). יש לה "מקום של כבוד בהיכל זכויות היסוד של האדם" (בג"ץ 153/83 לוי נ' מפקד המחוז הדרומי של משטרת ישראל, פ"ד לח(2) 393, 398)"

הכותב הנו עורך דין ממשרד נועם קוריס ושות, עורכי דין
האמור אינו מהווה יעוץ משפטי

 

יום שבת, 27 בנובמבר 2010

חוות הדעת שלנו: יהונתן קלינגר וחברו פוגעים פגיעה חמורה באינטרס הציבורי

בית המשפט: צו למניעת ניצול לרעה של חופש הביטוי

בית המשפט קבע: לבקשת עורכי דין נועם קוריס ושות' ניתן צו הטרדה מאיימת נגד מטרידן ונאסר עליו לשלוח דואר אלקטרוני, למשך 6 חודשים.

בהחלטה שהותרה לפרסום בימים אלו, קבע בית השלום בתל אביב (כבוד השופטת רונית אלט פינצ'וק) במסגרת תיק הטרדה מאיימת ה"ט 30520-09-10 עו"ד לאה דורפמן ואח'  (ה"ט 30520-09-10), נקבע, כי התנהגותו של המטריד או לפחות חלק ממעשיו, מהווים הטרדה מאיימת נגד חמישה מבקשים לפחות, שפנו לאור המעשים לקבלת צו הגנה מבית המשפט.

בית המשפט ביקר את ההטרדות שביצעו בקשר עם קטינים, בני משפחות המבקשיםואסר עליו בצו להמשיך במעשיו הפוגעים בקטינים.

ההטרדות החוזרות , כנגד צוות משרד עורכי הדין ובני משפחותיהם החלו, לאור הסתה לכאורה שננקטה על ידי באי כוח המטריד, שטענו בפורמים שונים כי עו"ד החולק על דעתם בקשר לחוק הספאם עובר על החוק, למרות דעותיהם של מומחי משפט ועורכי דין (ונכון להיום גם בתי משפט שונים), שדווקא תמכו בפרשנות שניתנה על ידי המבקשים לחוק הספאם.

צו ההטרדה המאיימת, ניתן למרות  התעקשותו התמוהה שלעו"ד יהונתן קלינגר בא כוח המטריד, שניסו לטעון במרץ כאילו אין פסול בנקיטת מעשים שיש בהם פגיעה בקטינים, עד כדי שסירב לגבולות שנועדו למנוע ניצול לרעה, של חופש הביטוי.

בעקבות צו ההטרדה המאיימת הועלתה אף ביקורת, על עו"ד קלינגרעוד דרש מהטעמים ששמר עימו, להעדיף הטרדות הפוגעות בבני המשפחות של קציני בית המשפט, על פני פעולות משפטיות חוקיות, שהיה יכול לנקוט לכאורה לשיטתו, על פי דין.

בית המשפט עוד התריע בנושא, כי גם פרסומים שאינם מהווים הטרדה מאיימת אינם בהכרח ראויים והסביר שגם אלו "יכלו להיעשות בדרך אחרת".

בשל אופיו המיוחד של הליך צו ההטרדה המאיימת, בית המשפט לא נכנס לדקויות בדיקת אי אמיתות הפירסומים במקרה הפרטיקולארי שהובא בפניו, אך בכל מקרה יאמר שהרשת חברתית פייסבוק החליטה ממילא להסיר את הפרסומים ולהזהיר את מקימי הקבוצה, כיוון שממילא מעשיו היו פסולים גם פייסבוק.

בית המשפט נתן גם, צו למניעת הטרדה מאיימת שאוסר על המטריד לפנות אל המבקשים באמצעות המייל והטלפון, וכן קבע שלפחות חלק מפרסומיו מהווה שימוש לרעה בחופש הביטוי.

"לאור כל האמור לעיל ניתן צו, שתוקפו 6 חודשים מהיום, האוסר על המשיב לפנות למשרד המבקש או למי מהמבקשים בדואר אלקטרוני או טלפונית, וכן אוסר עליו לפרסם תמונות או לינקים לתמונות הכוללות צילום של קטין מחשבון הפייסבוק של המבקש."

בית המשפט ציין, שפניות אל משרד עורכי דין נ. קוריס ושות' באמצעות המייל או הטלפון ממילא נועדו על מנת לקבל יעוץ משפטי ולא קיבל את הטענה שזו היא מטרת המטריד.

יום שישי, 26 בנובמבר 2010

פלוני נגד פלוני - פסק דין של כבוד השופטת דורית ביניש


פלוני נ. פלוני



בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים

ע"א  7130/10

בפני: 
כבוד הנשיאה ד' ביניש

המערער:
פלוני
                                          
                                                                                                    
המשיבה:
פלונית
                                   
ערעור על החלטתו של בית המשפט לענייני משפחה בטבריה (השופט א' זגורי) מיום 21.9.2010 בתמ"ש
23879-12-09 ובתיקים קשורים, שלא לפסול עצמו
מלהמשיך ולדון בעניינו של המערער
                                   
בשם המערער:                עו"ד עמראן ח'טיב




         ערעור על החלטת בית המשפט לענייני משפחה בטבריה (השופט א' זגורי), מיום 21.9.2010 בתמ"ש 23879-12-09 ובתיקים קשורים, שלא לפסול עצמו מלהמשיך ולדון בעניינו של המערער.

1.      הצדדים הם בני זוג נשואים ולהם שלושה ילדים קטינים. בשנת 2008 עלו חיי הנישואין על שרטון והמערער עזב את הבית. התיקים בעניינם של הצדדים, הכוללים תביעות רכושיות הדדיות ותביעות בענייני הילדים, לרבות משמורת, הסדרי ראיה ומזונות, הועברו בחודש אוגוסט 2010 לידי המותב הנוכחי בשל היערכות מחדש של בתי המשפט לענייני משפחה במחוז.

2.      בא-כוחה של המשיבה, אשר ייצג אותה יחד עם עורכת דין נוספת, הותקף ביום 30.8.2010 בידי אלמונים סמוך למשרדו. לפיכך, ביקש לדחות את הדיון שהיה קבוע ליום 1.9.2010. בית המשפט נעתר לבקשה ודחה את הדיון בעניין בקשת המשיבה למתן צו מניעה נגד המערער במסגרת התביעה הרכושית ליום 7.9.2010. ביום 12.9.2010 הגיש בא-כח המשיבה בקשה להשתחרר מייצוג המשיבה. בבקשתו הודיע כי לפי ממצאי חקירת המשטרה את אירוע תקיפתו, החשודים היחידים במעשה הם המערער ובת-זוגו הנוכחית. בא-כח המשיבה טען כי חש שהוא מצוי בסיכון אישי ולפיכך אינו יכול להמשיך בייצוג. המשיבה הסכימה לבקשה. בית המשפט נעתר לבקשה באופן חלקי, תוך שהוא מבקש את תגובת המערער להבהרה שתגיש עורכת הדין של המשיבה בנוגע לצורך בדחיית ההליכים, אך המערער לא הגיב כאמור.

3.      ביום 14.9.2010 הופיע עורך-דין ממשרד בא-כח המערער בפני בית המשפט בדיון בתיק אחר. במהלך הדיון הודיע לו בית המשפט כי נתן החלטה בתיק המשמורת של בני הזוג ובמסגרתה נתבקשה עמדת הצדדים. לבקשת עורך-הדין הודפסה עבורו ההחלטה. אז הודיע עורך-הדין כי בכוונת משרדו להגיב לבקשה לשחרור מייצוג שהוגשה על ידי בא-כח המשיבה וכי המערער ובא-כוחו ינקטו בהליכים נגדו, לאור הטענות שהופנו בבקשה נגד המערער. בית המשפט ביקש לברר באילו הליכים מדובר אך לא נענה. יומיים לאחר מכן הגיש המערער בקשה לפסול את בית המשפט מלהמשיך ולדון בעניינו, לאור חשש של בא-כח המערער והמערער כי בית המשפט גיבש דעה קדומה כלפי המערער בהתחשב בטענות בא-כח המשיבה בבקשתו להשתחרר מייצוג. לאחר קבלת תגובת המשיבה ותשובת המערער החליט בית המשפט לדחות את הבקשה.

4.      בית המשפט קבע כי הטענה לפיה לא היה אמור להורות על שחרור בא-כח המשיבה מתפקידו לפני קבלת תגובת המערער כלל אינה רלוונטית לבקשת הפסלות. כן קבע כי במקרה דנן לא היתה מוקנית למערער כלל זכות תגובה, ואם סבור היה המערער כי ההחלטה שגויה, שומה היה עליו להשיג עליה בהליכי ערעור רגילים. בית המשפט הדגיש כי לא הביע דעה או התבטא באופן המעיד כי הוא מאמץ את טענות בא-כח המשיבה לפיהן המערער הוא העומד מאחורי התקיפה או מעורב בה - לא בהחלטה לשחרור מייצוג ולא באף שלב אחר - לרבות בדיון ביום 14.9.2010. בית המשפט הוסיף כי דבריו בדיון זה לא הובנו או הוצאו מהקשרם. בית המשפט הבהיר כי אפילו אמר את הדברים המיוחסים לו, הרי שלא גיבש דעה ואין לו כל דעה נגד המערער, דעתו אינה "נעולה" כנגד מי מהצדדים והוא יפסוק רק על פי עובדות המקרה בהתאם לדין, תוך גילוי יושר והגינות כלפי כל הצדדים. בית המשפט סבר כי גם אם היה עולה מדבריו בדיון מיום 14.9.2010 כי הוא סבור שהמערער מעורב בתקיפה, לא היה בכך משום עילת פסלות, שכן אין קשר בין האמור לבין ההליכים בהם עליו לפסוק. בית המשפט דחה את הבקשה והשית על המערער הוצאות. מכאן הערעור שלפניי.

5.      המערער שב וטוען בערעור כי בית המשפט גיבש דעה שלילית כלפיו באופן העלול לפגוע באובייקטיביות השיפוטית שלו, וזאת כל עוד מופנית אצבע מאשימה כלפיו בעניין תקיפת בא-כח המשיבה. לטענתו, בית המשפט לא התייחס לטענתו העיקרית של המערער לפיה בשיחה שקיים ביום 14.9.2010 עם עורך-דין ממשרד בא-כח המערער, שאל בית המשפט "אילו הליכים תנקטו?? המשטרה אמרה לו כך". ובתגובה לתשובת עורך הדין כי בא-כח המשיבה מטפל במספר רב של תיקים והוא אחד המובילים בארץ, אמר: "כן, הוא אחד המובילים בארץ, ולא קרה לו כלום לפני כן, ורק עכשיו הותקף זה, זה אומר משהו". המערער מוסיף כי רוב השאלות בהן יידרש בית המשפט לדון קשורות בשיקולי אמינות ומהימנות בעלי הדין והעדים, לרבות סוגית מועד הקרע שנתגלע בין בני הזוג. לאור העובדה שבית המשפט סבור שבא-כח המשיבה הינו עורך-דין מהמובילים והחשובים ביותר בארץ, לא יזכה המערער, לטענתו, למשפט צדק שכן גיבש דעה קדומה נגדו. המערער מוסיף שבא-כח המשיבה הגיב לבקשת הפסלות למרות שהשתחרר כבר מייצוג המשיבה. לדעתו, לא היה מקום שבית המשפט יתייחס לתגובה - המיותרת - ובוודאי שלא לזכות את המשיבה בהוצאות בסכום גבוה.

6.      דין הערעור להידחות. טענת המערער לפיה קמה עילה לפסילת בית המשפט בעיקר נוכח אמירותיו בעת הדיון מיום 14.9.2010 לא הוכחה. ראשית, התבטאויות אלו כלל לא הוכחו. בניגוד לטענת המערער, בית המשפט התייחס לתוכן השיחה בהחלטתו והוא כתב כי דבריו לא הובנו או הוצאו מהקשרם. אף אם אכן נאמרו הדברים כפי שטוען המערער, אזי אין בהם כדי להקים חשש ממשי למשוא פנים אובייקטיבי כלפיו בניהול המשפט, שכן, הלכה היא כי התבטאות שופט, אפילו אינה מוצלחת, כשלעצמה, אינה מהווה עילה לפסילת שופט. יש לבדוק כל מקרה על פי נסיבותיו. רק במקרה קיצוני ביותר יפסל שופט בשל דברים שאמר בעת ניהול המשפט. זאת, כאשר יוכח כי יש בהתבטאות השופט כלפי בעל הדין כדי להעיד כי כבר גיבש עמדה נחרצת באשר לתוצאת ההליך (השווה: ע"א 3716/07 פלוני נ' פלוני (לא פורסם, 8.7.2007)); יגאל מרזל דיני פסלות שופט 196 (2006)). במקרה דנן, מדובר בדברים שנאמרו בתום דיון בתיק אחר, וככל שנאמרו, לא היה בהם משום הבעת דעה לגבי ההליכים גופם שבין הצדדים ואין בהם כדי למנוע מבית המשפט להעריך את טיעוניו של המערער בהליכים לגופם. לא שוכנעתי כי יש בדברים אלו, אם וככל שנאמרו, באשר לבא-כוחה הקודם של המשיבה, משום גיבוש עמדה מוגמרת ומגובשת לגבי אמינותו ומהימנותו של המערער בתיקים הנדונים לפני בית המשפט. בית המשפט אף הבהיר בהחלטתו בהקשר זה כי לא גיבש כל דעה נגד המערער וכי יפסוק רק על פי עובדות המקרה ובהתאם לדין. בנסיבות אלו, לא ניתן לומר כי קם חשש ממשי למשוא פנים, המצדיק את פסילת בית המשפט מלהמשיך ולדון בעניינו.

7.      אשר לעובדה שבית המשפט לא ביקש את תגובת המערער בטרם נענה לבקשת בא-כח המשיבה להשתחרר מייצוג, הרי שמבלי להידרש לתוכן ההחלטה, אין בה כדי להקים עילת פסלות, והמערער יכול היה, אם חפץ בכך, להשיג עליה בדרכים הרגילות. אף עניין ההוצאות שנפסקו בבקשת הפסלות אינו מקים עילה לפסילת השופט (ע"א 2505/00 חברת קוביק בע"מ נ' מיקרוסופט קורפוריישן  (לא פורסם, 1.6.2000)).

8.      לבסוף אוסיף כי כבר נקבע בעבר שהרגישות והמתח המלווים את המשפט עשויים בנקל להוליד אצל בעל דין את התחושה כי השופט אינו מבין  אותו, אולי אף אינו אוהד אותו או אף מתנכל לו, ומכל מקום אינו צודק (ע"א 5094/07 פלוני נ' פלוני (לא פורסם, 30.12.2007)). במקרה דנן, יתכן שהנסיבות מצדיקות תחושה כאמור, ואפשר שבראייתו של המערער נוצר חשש כי החלטות בית המשפט והתבטאויותיו, ככל שנאמרו או הובנו, מצביעים על קיום משוא פנים כלפיו. עם זאת, שוכנעתי כי חשש זה אינו יוצא מכלל חשש סובייקטיבי גרידא שאינו מקים עילת פסלות (ע"א 3484/01 באן נ' באן (לא פורסם, 28.6.2001); ע"א 7857/04 צ'רטוק נ' וינקלר (לא פורסם, 7.12.2004); יגאל מרזל, לעיל, בעמוד 115). לפיכך, דין הערעור להידחות וההליכים יימשכו כסדרם.

           אשר על כן, הערעור נדחה.

         ניתן היום, י' בכסלו התשע"א (17.11.2010).




דעה : יהונתן קלינגר וחברו ערן ורד ניצלו לרעה את חופש הביטוי

דעה : יהונתן קלינגר וחברו ערן ורד  מנצלים לרעה את חופש הביטוי

ניתחנו את פס"ד בתיק עו"ד לאה דורפמן נגד ערן ורד בו דחה בית המשפט את עמדתו של יהונתן קלינגר ואסר על ערן ורד להטריד את קציני בית המשפט והצוות המנהלי, למרות שתירץ זאת בחופש הביטוי.
חופש הביטוי משתרע על כל צורות הביטוי; הוא כולל בחובו ביטוי של דעות מקובלות ודעות חריגות; הוא משתרע על דעות שאוהבים לשמוע ועל דעות מרגיזות וסוטות. חופש הביטוי הוא החופש להביע דעת – כדברי השופט ברנן – "ללא מעצורים, ללא איסתניסטיות ופתוח לרווחה" "בפרשת New York Times v. Sullivan, 376 U.S. 254 (1964)).
אף על פי כן, במקרים חריגים, גם הלגיטימיות שנותן חופש הביטוי לשקר ולאמירת דברים שאינם אמת כאמור בבג"ץ 399/85 כהנא נ' הוועד המנהל של רשות השידור, פ"ד מא(3) 255, 272), לא מאפשר התנהגויות לא חברתיות שמגיעות לכדי פגיעה רצינית וחמורה באינטרס הציבורי.
בפס"ד ה"ט 30520-09-10 עו"ד לאה דורפמן ואח' נגד ערן ורד, הטילה כבוד השופטת רונית אלט פינצ'וק, צו למניעת הטרדה מאיימת נגד ערן ורד, שחלק מדרכי התבטאויותיו פסולות על פי ההחלטה, 'אינן ראויות' ואף בוגדות בחופש הביטוי.
באותו הדיון, דחה בית המשפט את טענותיו של עו"ד יהונתן קלינגר וקבע שיש לתת צו נגד מרשו, שיאסור עליו לבצע חלק מפעולותיו, אותן נאסר עליו להמשיך לבצע.
בדיון המשותף בערעורים הפליליים בש"פ  5934/05 ובש"פ  6238/05 (מדינת ישראל נ' שי מלכה) הסביר כבוד הנשיא, השופט אהרון ברק, כי:
 "לא כל ביטוי הנופל לגדר היקפו של חופש הביטוי זוכה להגנתה של המדינה. ענין לנו באיזון (אופקי או אנכי) בין ערכים ואינטרסים מתנגשים. במסגרת איזון זה ניתן למשל להגביל את חופש הביטוי אם הפגיעה של הביטוי באינטרס הציבורי היא קשה, רצינית וחמורה, וקיימת הסתברות קרובה לוודאות כי מתן חופש לביטוי יביא לאותה פגיעה בכלל או בפרט."
כבוד הנשיא ברק הדגיש בפסק דינו, שרק במקרי קיצון חריגים, בהם קיימת הסתברות קרובה לוודאות שהניצול לרעה של חופש הביטוי יפגע באינטרס הציבורי, יוגבל חופש הביטוי בצו שיפוטי.

הטלת האיסורים על ידי בית המשפט, נגד דעותיו של יהונתן קלינגר וחברו המטרידן לימדו, כי אפילו בחופש שהנו ללא גבולות יש כאלו המוצאים את הדרך לנצלו לרעה ולבגוד במטרתו האמיתית של חופש הביטוי.

נזכיר שהערך העליון ממנו צמח חופש הביטוי הוא: "החופש של היחיד להגשים את עצמו; חופש הביטוי הוא החופש של היחיד (ראו: בג"ץ 399/85 כהנא נ' הוועד המנהל של רשות השידור, פ"ד מא(3) 255, 272)."

בית המשפט באותו עניין עוד הסביר בקביעותיו על גבולות חופש הביטוי, כי: "חופש הביטוי וההפגנה ניתן בישראל לכל. הוא מהווה את "ציפור נפשה" של הדמוקרטיה (הנשיא ש' אגרנט בע"פ 255/68 מדינת ישראל נ' בן משה, פ"ד כב(2) 427, 435). יש לה "מקום של כבוד בהיכל זכויות היסוד של האדם" (בג"ץ 153/83 לוי נ' מפקד המחוז הדרומי של משטרת ישראל, פ"ד לח(2) 393, 398)"

הכותב הנו עורך דין ממשרד נועם קוריס ושות, עורכי דין
האמור אינו מהווה יעוץ משפטי

יום רביעי, 24 בנובמבר 2010

דין משמעתי של עורכי דין בארץ ובעולם


ערכנו השוואה של מערכות דיני האתיקה של עורכי דין בעולם ובישראל/

הסקירה הקצרה של זכויות עורכי הדין בישראל, חודרת במהרה למעמקי חברה ושלטון, עת הזכות לייצוג ולהגנת האדם מפני הרשויות השונות, והקשר האזרחי מול מערכת השלטון, הם העומדים האמיתיים, על לשון המאזניים.

המאמר, בתקופת טרום בחירות, עת פרקליטו של ראש הממשלה המכהן, נחקר תחת אזהרה, יחבר את הקורא אל דקויות הקשר שבין אדם ומדינה, באור דמותו של עורך הדין, במדינת ישראל.
מטרותיה של לשכת עורכי הדין, אשר פורסמו ביום 06.11.2002 מצהירות על הקמת לשכת עורכי הדין עצמה, כנרתמת לאגד ולהגן על מקצוע עריכת הדין "הזרוע השלישית של עשיית דין וצדק", לצד הרשות המחוקקת והרשות השופטת, לאמור:
"הכרה בחשיבותו של מקצוע עריכת הדין במדינה דמוקרטית קולטת עליה, הבונה תשתיות משפטיות, שבה נדרש מעורך הדין לייצג ולהפעיל את מערכת ההגנה על זכויות האזרח מול הרשויות ולהשמיע דעתו בנושאים בעלי רקע ציבורי. הכרה שמצאה ביטוייה בדברי שר המשפטים דאז פנחס רוזן כאשר כינה את מקצוע עריכת הדין "הזרוע השלישית של עשיית דין וצדק" לצד הרשות המחוקקת והרשות השופטת".
 אכן, נקבע, כי עורך הדין, במקרים מסויימים, זכאי ל'יחס מועדף', בשעה בה הוא  מייצג אדם ופועל מטעמו בפני המדינה, אולי כמקבילה מסויימת לחסינות עובדי הציבור עצמם מחד, והכפפתם לדין משמעתי במקרים אחרים מאידך:
בספרו של פרופ' יצחק זמיר: "הסמכות המינהלית", כרך א', עמ' 497-498, נאמר בנושא:
"... כפוף עובד הציבור למערכת של כללי אתיקה מיוחדים לעובדי ציבור. יש בהם כללים שאין להם תוקף משפטי, אלא רק משקל מוסרי. באופן כללי ניתן לומר כי על עובד הציבור מוטלת חובה אתית, הנגזרת ממעמדו כנאמן הציבור, לשרת את הציבור במסירות, ביעילות, בהגינות ובאדיבות. אולם קשה להגדיר חובה זאת, ולפיכך גם קשה לקבוע מתי עובד ציבור חוצה את הגבול, באופן שיש בו הפרה של חובת האתיקה. האתיקה היא תרבות. האתיקה המקובלת על המינהל הציבורי בחברה מסוימת משקפת את תרבות המינהל הנוהגת באותה חברה אותו זמן. רמת האתיקה נקבעת, הלכה למעשה, לפי רמת הציפיות מן המינהל הציבורי מצד אחד, ולפי מהות התגובות על-ידי הציבור הרחב מצד שני".
זכויות עורך הדין בעת ייצוג לקוחו, עולות גם בקנה אחד עם הוראות הרשות המבצעת, וגורמי האכיפה במדינת ישראל, אלו הוקירו את ההגנה על זכויות האזרח במדינה דמוקרטית באמצעות עורכי הדין, על ידי הקניית מעמד מעין שיפוטי ליועץ המשפטי לממשלה, טרם יואשם עורך דין בפלילים, על מעשה שעשה בעת מילוי תפקידו.

הנחיה 4.1004 בהנחיות היועץ המשפטי לממשלה ובהתאמה פקודה 14.01.13 בפקודות המטה הארצי (המטא"ר), באות להגן על הציבור, באמצעות ריסון גורמי האכיפה נגד עורכי דין המייצגים מרשם.

ההנחיה והפקודה מלמדות, כי רק לאחר שיופעל שיקול דעתו של היועץ המשפטי לממשלה, תהא רשאית המשטרה ו/או הפרקליטות הפלילית, להגיש כתב אישום כנגד עורך דין, על שבעת שייצג לקוח, או פעל מטעמו, נחשף להאשמת מצד המדינה, בעבירות מסוג העלבת עובד ציבור, הפרעה לשוטר, הדחה בחקירה ועוד.

ברור לכל אדם בישראל, שיבקש לקבל ייצוג מול מוסדות ורשויות המדינה, כי טובתו תושג עת עורך הדין מטעמו, אינו חשוף לכל חשש ומורא בניהול מו"מ, חקירה או בכל הליך משפטי או מעיין משפטי, עבור הלקוח, ככל שאלו נעשים על ידי עורך הדין בהתאם לכללי האתיקה המשמעתית ובהתאם לדין.

לשכת עורכי הדין, היא האוכפת מאז שנת 1961, את דרך הארץ, מידת הכבוד, ומידת העזרה לבתי המשפט, בה נדרשים חבריה, עורכי הדין במדינת ישראל, לפעול.

נציבות שירות המדינה, מאפשרת גם היא מחד את השמירה על כללי המשמעת והאתיקה של עובדי המדינה ומאידך את חסינותם מפני אישומי סרק פליליים, בהיחשפותם במסגרת תפקידים, לתלונות הציבור הרחב.

אומנם, זכויות עורכי הדין, כפי המתבטאת בהנחיות אינן חסינות מוחלטת, אך הקניית זכות השימוע, תוך הגנה על עורך הדין מפני שרירות גורמי האכיפה איתם הוא מתמודד בעבור לקוחותיו, מאזנת ולו במעט את מעמדו של האדם והאזרח בישראל.

בציטוט מן המקורות, עמד על כך כבוד השופט ד"ר מודריק בפסק דין שניתן בעפא080426/05 לאמור:

"כי התורה אמרה 'שמוע בין אחיכם הוא הפסוק בספר דברים, א, טז:ב 'ואצווה את שופטיכם בעת ההיא לאמר:ו שמוע בין אחיכם, ושפטתם צדק, בין איש לבין אחיו ובין גרו' (בג"צ 4112/90 האגודה לזכויות האזרח בישראל נ' אלוף פיקוד הדרום, פ"ד מד (4) 626, 637)."
האם בהגנה זו על יד ימינו של האזרח, מגן אמונו המייצגו דרך קבע בפני מוסדות המדינה יש די ? קשה לומר, אך ניכרת ההכרה בצורך ליצור איזון בין הרשויות על ידי ניתוק ניהול המקצוע מהממסד השלטוני, כאשר עורכי דין ינהלו את ענייני המקצוע ואילו הבקרה והפיקוח יוטלו על היועץ המשפטי לממשלה (פרקליט המדינה), ועל שר המשפטים, הכל כמובן לפי העניין, וכאשר לשכת עורכי הדין כפופה לביקורת מבקר המדינה.  

המצב ההשוואתי בעולם, עידן הגלובליזציה כאשר נתונים השוואתיים מהעולם מלמדים גם הם, כי במדינות הדמוקרטיות מוכרת ההבנה והצורך בהגנה על עורכי הדין שזור במוסדות השלטון ובמנגנוני השלטון.

בלגיה
         פרקליטים בשירות הציבורי הנחשדים בעבירות משמעת נתונים לשיפוט משמעתי ואפשר להטיל עליהם סנקציות, כגון אזהרה, נזיפה, השעיה עד לפרק זמן של שנה ושלילת רשיון לתקופה מוגבלת.
         סנקציות אלו יוטלו גם כאשר הפרקליטים התרשלו בתפקידם ופגעו במערכת הצדק וכאשר הם הפרו את חובת הסודיות.
         אם  הסנקציה המתבקשת לפי החשדות היא קלה (אזהרה או נזיפה), ייזום את ההליכים המשמעתיים הממונה על הפרקליט, והוא אף יחקור את המקרה ויכריע בו.
         אם  הסנקציה המתבקשת לפי החשדות היא חמורה (השעיה או שלילת רשיון), המועצה הלאומית למשמעת (National Council for Discipline), שהיא גוף עצמאי, תחקור את המקרה ותמליץ על הטלת עונשים.
         השיפוט הפלילי
         שופט של בית-המשפט לערעורים חוקר את החשדות הפליליים נגד פרקליטים בשירות הציבורי. גם את שאר ההליכים הפליליים נגד פרקליטים אלו מנהל שופט של בית-המשפט לערעורים, ובית-משפט זה אף פוסק את דינם.
         שבדיה
         הליכים משפטיים ומשמעתיים כנגד פרקליטים בשירות הציבורי מוסדרים בשבדיה בהנחיות התובע הראשי (Instructions of the Prosecutor-General), הנוגעות לטיפול בדיווחים נגד פרקליטים ושופטים (Handling of Reports against Prosecutors and Judges).
         לפי ההנחיות האלה, התובע הראשי עצמו יברר תלונות וחשדות לביצוע עבירות פליליות כנגד פרקליטים המכהנים כמנהלים של זרועות התביעה הציבורית (כמו פרקליטי מחוז ומנהלי מחלקות) או פרקליטים העובדים במשרדו של התובע הראשי, והוא שיטפל בהן.
         תלונות וחשדות לביצוע עבירות פליליות כנגד פרקליטים אחרים בשירות הציבורי יטופלו תחילה על ידי מנהל זרוע התביעה הרלוונטית. הוא יעשה חקירה ראשונית ויחליט בסופה אם דרושים צעדים נוספים. אם החליט כי יש להתחיל חקירה מקדמית או לדווח לוועדת המשמעת הארצית (National Disciplinary Board) – המקרה יועבר לטיפולו של התובע הראשי. הסנקציות שוועדת המשמעת הארצית רשאית להטיל הן אזהרה והפחתה בשכר.
         גופים נוספים המוסמכים לטפל בתלונות ובחשדות לביצוע עבירות פליליות כנגד פרקליטים בשירות הציבורי הם נציב תלונות הציבור של הממשלה (Chancellor of Justice) ונציב תלונות הציבור של הפרלמנט (Parliamentary Ombudsman). הנציבים רשאים לפעול כתובעים מיוחדים ולהגיש כתבי אישום כנגד נושאי משרות ציבוריות אשר נחשדים בעבירות פליליות, ורשאים להעביר את העניין גם לוועדת המשמעת הארצית לשם הטלת סנקציה משמעתית או כדי שתביע את דעתה בנושא.   
         נציב תלונות הציבור של הפרלמנט נבחר בפרלמנט לכהונה של ארבע שנים, ורשאי להיבחר שנית. הנציב עצמאי בפעולותיו, והממשלה על רשויותיה אינה רשאית להתערב בתפקידו. כל אדם רשאי להגיש תלונה לנציב נגד כל עובד ציבור.
         נציב תלונות הציבור של הממשלה הוא עובד ציבור א-פוליטי, והממשלה ממנה אותו לתקופה בלתי מוגבלת.
         בדוח הממשלה לשנת 2003 הוצע כי ההחלטה להתחיל חקירה מקדמית נגד פרקליט וההחלטה לפתוח נגדו בהליכים פליליים תהיינה בידי נציב תלונות הציבור של הממשלה. הצעה זו נתונה כיום בהליכי חקיקה במשרד המשפטים.

         דנמרק
         השיפוט המשמעתי
         ועדת התלונות על עורכי-דין (The Lawyers Complaints Board), שהקימה לשכת עורכי-הדין של דנמרק ( Danish Bar and  Law  Society) היא הגוף המופקד על בירור תלונות נגד עורכי-דין (גם במקרה זה לא נמסר מידע ספציפי בעניין פרקליטים בשירות הציבורי). 
         ועדת התלונות פועלת בעצמאות מוחלטת, ולשכת עורכי-הדין אינה רשאית להתערב בהחלטותיה.
         לנוכח ביקורת ציבורית שלפיה לא ראוי שבוועדה חברים עורכי דין בלבד, שונה הרכבה בשנת 1982, וכיום יש בה 18 חברים, ובהם שלושה שופטים, תשעה עורכי-דין פעילים וחמישה נציגי ציבור. יושב-ראש הוועדה הוא שופט עליון, וקולו מכריע. אין בכוחם של תשעת עורכי-הדין לזכות את העורך דין הנידון כאשר שאר חברי הוועדה אינם מסכימים לזיכוי.
         ועדת התלונות מוסמכת לדון במקרים של הפרת כללי האתיקה המקצועית וכן בענייני שכר טרחה. תלונה תתברר תחילה בוועדה המחוזית (Board of the Local District), וזו תיתן את המלצותיה לוועדת התלונות. ועדת התלונות אינה כפופה להחלטות הוועדה המחוזית, והיא רשאית להחליט כראות עיניה ולהטיל סנקציות, כגון אזהרה, נזיפה, קנס עד סכום של 27,000 יורו ושלילת רשיון. החלטה זו של ועדת התלונות ניתנת לערעור בפני בית-המשפט לערעורים (Court of Appeal).
         במקרים שבהם התנהגות עורך-הדין מגיעה עד כדי מעילה (embezzlement), תבקש התביעה את שלילת רשיונו של עורך-הדין המועל בבית-משפט פלילי רגיל (ordinary criminal court),[1] ולא תוגש תלונה לוועדת התלונות.     
לסיכום
ללא ספק, ההכרה בחשיבות ההגנה על זכויות האדם, באמצעות שמירה על כללי עורכי הדין, חובתיהם וזכויותיהם בעבור לקוחותיהם, מהווים סממן להתפתחות דמוקרטיה יהודית, במדינת ישראל.
נסיים במאמר תקווה, להמשכה של מדינת ישראל כיהודית ודמוקרטית עוד שנים רבות, ולתפילת עם ישראל חיי.
לא נותר לנו אלא לייחל, לשיפור מעמדו של עורך הדין בישראל, כשומר זכויות האדם והדמוקרטיה

[1]  יצוין כי הקוד הפלילי של דנמרק קובע שהתנאי לשלילת רשיון עריכת-דין הוא ספק בדבר יכולתו של עורך-הדין למלא כראוי את חובותיו כעורך-דין, או כאשר עצם טיבה של העבירה שעבר עורך-הדין מעידה על כל מי שעבר עליה שאין לתת בו אמון עוד. ככלל, מעילה תוביל לשלילת רשיון, ואילו עבירות אשר אינן קשורות במישרין בעריכת-הדין לא יובילו לסנקציה זו.